מבוא לנדודים בשטח #3
תחנת מצפה רמון עונה.
לאחר מספר לילות בבדידות מזהרת במדבר, וטיולים רגליים בהם הנשימה והנשמה נעתקות מרוב יופי, ואין למי לצעוק "וואו, איזה יופי" ולהצביע על נוף קדומים מרהיב, על צבי שרץ במישורים, או קבוצת יעלים שמטפסת במצוקים בקלילות, צמאתי לחברה אנושית ונסעתי ממישורי נחל פארן אל חוות כרם שיזף, של ידידי הסופר, העיתונאי, המדריך, האיכר, הבשלן והיינן צור שיזף.
צור ואני מכירים כמעט ארבעים שנה מאז היינו שנינו מדריכים צעירים נלהבים ומלאי סיפורים לסיני, בחברה מיתולוגית שישבה בבאר שבע עיר ילדותי, ושמה היה קרקל.
לאחר מספר לילות בבדידות מזהרת במדבר, וטיולים רגליים בהם הנשימה והנשמה נעתקות מרוב יופי, ואין למי לצעוק "וואו, איזה יופי" ולהצביע על נוף קדומים מרהיב, על צבי שרץ במישורים, או קבוצת יעלים שמטפסת במצוקים בקלילות, צמאתי לחברה אנושית ונסעתי ממישורי נחל פארן אל חוות כרם שיזף, של ידידי הסופר, העיתונאי, המדריך, האיכר, הבשלן והיינן צור שיזף.
צור ואני מכירים כמעט ארבעים שנה מאז היינו שנינו מדריכים צעירים נלהבים ומלאי סיפורים לסיני, בחברה מיתולוגית שישבה בבאר שבע עיר ילדותי, ושמה היה קרקל.
היום, בין כתיבת ספרים ונסיעות לחו"ל לאזורים במלחמות ומשברים למשימות עיתונאיות, מגדל צור כרמי גפנים ליין בהר הנגב בקירבת מצפה רמון. הגעתי בשעת צהרים שבה כל מקום בנגב בחודש ספטמבר נראה עזוב ושכוח אל כמו קפה בגדד.
החניתי את הקרוואן ליד עץ אקליפטוס אדום שופע צל, בקירבת המקלחת ולול התרנגולות. כאן אשהה ביומיים הבאים. ניתקתי את הקרוואן מהג'יפ ופילסתי אותו על ארבעת המייצבים. בכך הפכתי אותו לצימר חביב, ושחררתי את הג'יפ לנסיעות ללא חטוטרת. גם המטבח הושבת כי צור יודע פרק או שניים באירוח ובישול.
בשלוש וחצי הגיעו 2 מכוניות עם חבורת צעירים וניגשנו לכרם לסיום הבציר. אחרי רגע קצר עבודת הבציר שכוללת חיתוך האשכול והשמתו בארגז מובנת, ואחרי שני רגעים כל אחד כבר מומחה בתחום. רגע נוסף והעבודה כבר משעממת, ואז מתחילות השיחות בין הגפנים, מהיכרות, לפוליטיקה, תכניות לעתיד ועד משמעות החיים. בערב הלכו כמעט כולם, צור פתח לאושרי הרב בקבוק יין אדום מענבי מלבק ומזג לכוסות. שתבינו אני מחובר ליין מלבק שהוא במקורו צרפתי מאזור בורדו, אבל קנה את פרסומו ואת לבי ביקבי ארגנטינה, במהלך טיול משפחתי ארוך שעשינו לפני שנים בפטגוניה. בארץ הוא התחיל להיות נפוץ רק בשנים האחרונות, ולמצוא שצור בחר דווקא בענבי מלבק, טוב... וגם סירה, זה הצריך מייד חיבוק תודה נוסף.
למחרת בצהרים בתום הבציר האחרון של השנה גיליתי את הסוד הגדול של איכות היין של צור. לסוד הזה יש שם וכפות רגליים. קוראים לה אדר והיא מהיישוב מנוף במשגב.
לאחר שהבאנו את ארגזי הסירה ליקב, וגל, אורי ופיל הבריטי גמרו לתלוש את הענבים מהאשכולות בעזרת המכונה המקרטעת, טבלה אדר את כפות רגליה היחפות בקערה עם מים וסבון, ומשם עברה לדרוך בקערת הענבים, ולהפוך את כדורי הענבים לעיסה סגולה ונוזלית. למעלה מחמש מאות קילו ענבים עברו תחת כפות רגליה של אדר והפכו לחצי טון של מיץ ענבים בדרך ליין משובח בעוד שנה. כטוב רגליה מיין החלטנו שלהבא תויות היין צריכות לכלול לא רק את זן הענבים ושם היקב, אלא חובה להוסיף את שם הדורכת... ובמקרה הזה, אדר ממנוף.
היומיים בחווה של צור היו מנוחה לקרוואן, זמן כביסה, ארוחות טובות ויין מצויין עם חבר ואנשים אחרים, ושחרור של הג'יפ לטייל בסביבה.הבוקר, בהמלצתו של צור שהעדיף להמשיך לישון כמובן, נסעתי עם מתנדב בשם אורי לצפות בגלישת עננים ממצפה אל מכתש רמון.בשש ורבע, אחרי קפה ונסיעה כבר רעדנו מצינה בתצפית למכתש, האובך הלך והתבהר ולקראת שבע בבוקר נפתחו השמיים ושמיכות לבנות של אוויר לח נשבו מהר הנגב וירדו אל המכתש ובדרכם הותירו מראות לא יאומנו של איי הרים ובתים צפים בצמר גפן. כמו באגדות, ואולי, אם נרצה אין אלו אגדות...
