יומן מסע- שבוע 50
יומן מסע – שבוע 50
בשבוע הבא נחגוג שנה מיום שקנינו את משאית הבית שלנו ועברנו לחיות בתנועה.
שלוש שנים של שכנועים נדרשו לנועה בכדי שאסכים לעניין. חששתי מעבודות התחזוקה השוטפות, ממחסור בנקודות חנייה, מפקחים משועממים, מתלישות חברתית, מהוצאות בלתי צפויות, מהצורך להמציא את עצמנו בכל יום מחדש בדרך לא סלולה, מבדידות ושעמום. היו לי הרבה סיבות לסרב בהגיון לחלום שלה אבל הגדולה מכולן היתה הפחד משגעון.
שלוש שנים של שכנועים נדרשו לנועה בכדי שאסכים לעניין. חששתי מעבודות התחזוקה השוטפות, ממחסור בנקודות חנייה, מפקחים משועממים, מתלישות חברתית, מהוצאות בלתי צפויות, מהצורך להמציא את עצמנו בכל יום מחדש בדרך לא סלולה, מבדידות ושעמום. היו לי הרבה סיבות לסרב בהגיון לחלום שלה אבל הגדולה מכולן היתה הפחד משגעון.
לא יכולתי ללכת יותר אחרי החלומות שנועה הביאה השכם והערב לפתחנו. החיים שהגיעו אליה במתנה, רגע לפני הנגיעה בסוף, הכריחו אותה לטרוף אותם עד תום. עכשיו. כרגע. היא רצתה לפרוח אבל אני הייתי מותש. אחרי שהלכתי אחריה עד אוסטרליה, שיניתי את עצמי ללא הכר ואיבדתי זהות בהמתנה שתישאר בחיים, לא יכולתי יותר לשמוע את הרעיונות שלה. הרגשתי שמחסני הנתינה שלי ריקים ועזובים ודרשתי שמילואם יהיה בראש סדר העדיפויות. נכנסתי לעולם משלי וזמן ממושך רק כתבתי ורצתי. רצתי וכתבתי. עד שמצאתי מעט שקט ומיד נועה שוב חזרה לבקש תנועה.
כעסתי עליה. משהו בצעד החריג כל כך נראה לי מטורף לחלוטין. שחרור המוסכמות עליהן נשענתי ואיבוד הביטחונות שהכרתי, הטיל עלי מורא גדול. הרגשתי כמו לפני קפיצת בנג'י. נועה חזרה ואמרה שתמיד נוכל לחזור לאחור, למכור את המשאית ולשוב לביצת הנורמליות אבל זה לא הרגיע לי את החרדות. פחדתי לאבד קשר עם עצמי, עם החלומות שהתחלתי לברוא למעני ולא הסכמתי להניח לה להוביל שוב. קול ישן בי ידע שאם אוותר הפעם לא תהיה עבורי דרך חזרה מהניתוק הזה. שהוא יהיה האחרון.
חשבתי שכמו כל בכל מסע ההתחלה תהיה קשה. חזרתי ואמרתי לעצמי שהחוויה הזו זמנית, גחמנית, שולית וקצרה אבל שיקרתי לעצמי. לא הייתי צריך זמן או מרחב להתרגל. ביום הראשון כבר הרגשתי את החופש בוורידים. החיים הנזיריים, הפשוטים, המתחלפים, המתחדשים והקלים עבורנו לביצוע כחלימה, היו התגלמות השלווה לה פיללתי. באותו הלילה על הר איתן, ליד המדורה קטנה, ברכנו על המזל הגדול שנפל בחלקנו ומאז אנחנו לא סותמים את הפה. מספרים בהתלהבות, התרגשות ושמחה לכל מי שמוכן לשמוע על ההודיה הנזרעת בנו בכל יום, בהתמדה לאורך כל היום, על הגורל המזהיר והבלתי מתחשב שהוציא אותנו החוצה.
חשבתי שכמו כל בכל מסע ההתחלה תהיה קשה. חזרתי ואמרתי לעצמי שהחוויה הזו זמנית, גחמנית, שולית וקצרה אבל שיקרתי לעצמי. לא הייתי צריך זמן או מרחב להתרגל. ביום הראשון כבר הרגשתי את החופש בוורידים. החיים הנזיריים, הפשוטים, המתחלפים, המתחדשים והקלים עבורנו לביצוע כחלימה, היו התגלמות השלווה לה פיללתי. באותו הלילה על הר איתן, ליד המדורה קטנה, ברכנו על המזל הגדול שנפל בחלקנו ומאז אנחנו לא סותמים את הפה. מספרים בהתלהבות, התרגשות ושמחה לכל מי שמוכן לשמוע על ההודיה הנזרעת בנו בכל יום, בהתמדה לאורך כל היום, על הגורל המזהיר והבלתי מתחשב שהוציא אותנו החוצה.
בחיפוש מתמיד אחר ברזי מים, בלי לדעת היכן נהיה בעוד חודש או שלושה ימים, בתחלופה קבועה של חברים מזדמנים, בלי שליטה על לוחות זמנים, ללא קהילה ושורשים, מתוך הכנעה לדרך וקבלה גמורה של מקומי אני מודה שטעיתי. על אף החבל הדק, הפחד מנפילה וחוסר הידיעה ציפיתי מעצמי שמניסיוני אדע לזהות אמת כהווייתה - אסור היה לי להסס ללכת אחרי האהבה.
"מאהבתי
הלכתי אל בורות המים.
בדרכי מדבר, בארץ לא זרועה.
מאהבתי
שכחתי עיר ובית.
ובעקבותיך, בנהיה פרועה -
אל בורות המים, אל בורות המים,
אל המעין אשר פועם בהר.
שם אהבתי תמצא עדין
מי מבוע,
מי תהום,
ומי נהר."
נעמי שמר
הלכתי אל בורות המים.
בדרכי מדבר, בארץ לא זרועה.
מאהבתי
שכחתי עיר ובית.
ובעקבותיך, בנהיה פרועה -
אל בורות המים, אל בורות המים,
אל המעין אשר פועם בהר.
שם אהבתי תמצא עדין
מי מבוע,
מי תהום,
ומי נהר."
נעמי שמר