איך מצאנו את עצמנו עוזבים הכל ועוברים לקראוון

אז הכל התחיל לפני קצת יותר משלוש שנים שהגעתי לרופא המטפל שלי והוא הסביר -הכליה המושתלת שלך מפסיקה לתפקד, הכליה שהושתלה לי בגיל 15 מפסיקה לעבוד.  הפתרון בטווח הארוך הוא השתלת כליה מחדש.
שיחה שלא אשכח בחיים.  מאותו הרגע חיי דיי השתנו או יותר נכון נעצרו ,הפסקתי לימודים, הפסקתי עבודה, חזרתי להורים. 
לאט לאט הכליה הפסיקה לעבוד, עד כדי כך שכבר לא יצרה יותר שתן. הפעולה הפשוטה שאנו עושים במהלך היום, לי לא היה צורך. 
 ומאז המצב הדרדר דיי מהר, בצקות, קושי בנשימה, מים בריאות ואשפוזים תכופים. 
כדי לייצב את מצבי התחלתי דיאליזה (מכונה שתפקידה להחליף את תפקוד הכליות)  המצב היה לא טוב והייתי צריך לעשות דיאליזה 4 שעות ביום 5 ימים בשבוע . 
למזלי יש לי משפחה מחבקת ותומכת ובת זוג שלשנייה לא עזבה אותי בכל הבדיקות וטיפולי הדיאליזה. 
קצת לפני שהתחלתי דיאליזה כל המשפחה נרתמו למשימה למציאת תורם כליה עבורי , מכיוון שאף בן משפחה לא התאים.  ובנקודה הזאת הכרתי את מתנת חיים - השתלות כליה בראשות הרב ישעיהו הבר זצ"ל (שנפטר ממגפת הקורונה)  הרב הצנוע, הקשוב, המכיל, הדואג, האיש שהיה לו חזון לחסל את רשימת ההמתנה למושתלי כליה.  יצרנו קשר וקבענו פגישה אישית עם הרב ישעיהו הבר זצ"ל . אבא שלי ואני יצאנו לירושלים למרות שאני שכבר תשוש ללא כוחות, בקושי מצליח לעמוד על הרגליים.  הייתי דיי סקפטי אבל מה כבר יש לי להפסיד. בסוף הפגישה נחרט לי משפט שהרב אמר לי שלחץ את ידי ׳׳עומר אנחנו נמצא לך כליה׳׳ האמנתי לו , הוא נתן לי תקווה . אבל גם אצלו הרשימה ארוכה מאוד.  
אמא שלי ישר אמרה אנחנו נעשה הצלבה (אמא שלי תתרום כליה למישהו שהיא לא מכירה ומישהו שאני לא מכיר יתרום לי כליה).ותוך כמה חודשים נמצא לי תורם ולאמא שלי נתרמת.  יאללה עושים עוד המון בדיקות, מתכוננים ומקבלים תאריך. 
 בכל התהליך יש ליווי צמוד של ענת מתאמת השתלות בבית חולים בלינסון, שחלילה לא נשכח אף בדיקה ושהכל מתנהל לפי לוח הזמנים.
 והנה זה מגיע 27.5.2018 היום של ההשתלה, התאשפזתי יום קודם לבדיקות אחרונות.  זהו יושב בחדר בבית חולים ביחד עם משפחתי ואימי שגם מוכנה כבר להיכנס לניתוח. 
 מחכים למפגש עם התורם והנתרמת , והנה נכנס התורם Shai Melamedעם משפחתו, קשה להסביר במילים , התרגשות מטורפת , עיניים דומעות ,זה האיש שהולך להציל את חיי .  מרגיש קצת כמו מפגש משפחות לפני חתונה , טוב זה סוג של . 
 איך בנאדם קם בבוקר ומחליט לתרום כליה למישהו שהוא לא מכיר ? הוא טוען שזה משבר גיל ה40 , אחרי שהכרתי אותו אני חושב שזה סתם תירוץ. 
זהו נכנסים לניתוח , הכל מוכן , אני ללא פחד ורק מחכה לרגע . 
 צחוקים עם המנתחים והמרדים ואופס נרדמתי.  התעוררתי, חדר התאוששות, הניתוח עבר בהצלחה, אמא שלי שוכבת לידי, שנינו מסוממים מחומרי הרדמה ומשכחי כאבים חזקים, אבל שמחים, מיטה ליד מיטה, החזקנו ידיים.  
חוזרים לחדר במחלקה, מתאוששים ומתייצבים, המון בדיקות המון כדורים, אבל כבר אחרי.  
חוזרים הביתה ,כל יומיים נוסעים לעשות בדיקות בבלינסון ולראות שהכליה שכל כך רגישה נקלטת בהצלחה, וכמובן שבת זוגתי שיר ממשיכה לבוא איתי לכל בדיקה לחבק ולחזק .  
אחרי כמה חודשים עם עליות וירידות בתפקוד הכלייתי הייתה לי מכה נוספת - דחיית כליה חריפה.  בעצם הגוף שלי מנסה לדחות את הכליה. 
ושוב אשפוז דחוף עם המון נוגדי דחיה חזקים מאוד לוריד. 
 אחרי שבוע של אשפוז , עברנו את זה והכליה התקבלה מחדש . 
 הדבר הראשון שרציתי לעשות שיצאתי מהאשפוז הוא לקנות את טבעת האירוסין לבת הזוג שלי , חיכיתי לרגע הראשון שאוכל לצאת איתה לטיול מבחינה רפואית וישר קרעתי ברך, כמובן שהסכימה. תוך 4 חודשים חתונה, חגיגה מדהימה. חגגנו אהבה .חגגנו נצחון . 
עכשיו נשאר לנו לחזור למסלול החיים, למצוא עבודה להקים משפחה ולבנות שגרה. 
חזרתי לצלם,עברנו דירה, התקבלתי לעבודה בחברת תיירות סקי אימצנו כלבה, אישתי בהריון, וזה נראה שהכל מתחיל להסתדר . 
אבל (אבל שכולנו מכירים) הגיחה הקורונה. התחלתי לעבוד מהבית , קבוצת סיכון, די מהר תיירות החוץ נדמה, נגמרה העבודה ויצאתי לחל׳׳ת  מאז כבר חצי שנה בבית, באמצע גם נולדה לנו נסיכה (ילדת קורונה) והפכנו למשפחה. משפחה דיי מוזרה שבקושי יוצאת מהבית ונשמרת ברמה גבוהה מאוד מהקורונה. 
 ואז עלה לנו רעיון, לעזוב את הדירה, לקנות קראוון ולטייל. אם אנחנו לא יכולים לצאת מהבית אז הבית יצא איתנו.  עוד חודשיים של למידה,חיפושים והתאמת צרכים ומצאנו את #הקראווןביתשלנו, באילת הרחוקה.  נסענו, ראינו, קנינו ויצאנו לדרך חזרה. שבוע של ארגונים.  ובורחים שניה לפני הסגר2 , הגענו לתחנה הראשונה לכנרת, ופה אנחנו כבר שבועיים. פה המסע רק מתחיל , ומקווים להגיע למקומות הכי יפים בארץ.
מבטיחים לעדכן

בלוג נודד

על מפגשים מקריים וחורצי גורל

למה משבר אמצע החיים קרה בתחילת שנות העשרים שלי? לפני שאתם מגלגלים עיניים, מרימים גבה, או מהנהנים לאות הזדהות, אספר לכם סיפור קצר.
  אליה      Israel